החוק, באמצעות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מאפשר למדינה ולמוסדותיה השונים להפקיע קרקעות מהציבור, מאנשים פרטיים. את זאת יכולה המדינה לעשות כאשר הקרקע המופקעת מיועדת לשימוש ציבורי המחייב את ההפקעה. 

דוגמאות קלאסיות הן הפקעה לצורך סלילת כביש, הנחת מסילת רכבת והימצאות ארכאולוגיה בקרקע: על אף שסביר שנראה את האפשרות של המדינה להפקיע קרקע של אדם פרטי כסמכות דרקונית, כזו הדורסת את זכות הקניין של האדם על נכסי הנדל"ן שבבעלותו, דוגמאות אלו מראות מדוע סמכות זו הגיונית. שהרי, אנחנו, בתור הציבור הרחב, לא נרצה שכביש מהיר או מסילת ברזל ייאלצו לעשות עיקוף מסביב לקרקע מסוימת בגלל בעלים עקשן שמסרב למכור את הקרקע למדינה.

עקרונית, כאשר נכס מופקע, המדינה חייבת לשלם לבעליו על כך. עם זאת, המדינה יכולה להפקיע עד 40 אחוזים מהקרקע בלי לפצות את הבעלים. אולם, מצב זה מתאפשר רק כאשר ההפקעה הביאה להשבחת הקרקע שנותרה בבעלות בעל הנכס שהופקע, למשל, אם הקרקע הופקעה לצורך בניית פארק או מבנה ציבורי אחר.

חשוב להבהיר – אם הקרקע לא הושבחה בעקבות ההפקעה, על המדינה לפצות את הבעלים על ההפקעה. לחלופין, כאשר ההפקעה פוגעת בשווי החלקה שנותרה בידי הבעלים יש למדינה שתי אפשרויות: לחזור בה מההחלטה להפקיע או להפקיע את כל הנכס ובכך לפצות את בעליו פיצוי מלא.